טלי אמירוב
קירות ריקים
"קודם אנו מעצבים את ביתנו, ובהמשך, הבית שלנו מעצב אותנו" (וינסטון צ'רצ'יל)
עוד בתקופת ילדותי התקיים שיח מורכב ביני לבין העולם הבנוי סביבי. גדלתי בשכונת שיכונים הומת אדם שמרחביה הבנויים והציבוריים עיצבו את התודעה שלי ובילדותי העניקו לי את התחושה שאני מאבדת את עצמי בתוכם. בפרויקט שלי אני מתרגמת את החוויות הללו של בטון יצוק לקווים ונפחים סביב הגוף. היעדר קנה המידה, הערבוביה, חוסר הסדר, הכאוס, כל אלה מתורגמים בתהליך חופשי של עבודה בבד סביב בובת החייטים למבנים טעונים במשמעויות, לנפחים ספוגים ברגשות. חומרים: צמר.
