נועם רוזנשיין
קופסה שחורה
״היינו ילדים, אבל חשבנו שאנחנו גברים עשויים ללא חת. פחדנו פחד מוות אבל הקפדנו להסתיר את זה. לחלק מאתנו זאת הייתה המלחמה הראשונה. לרבים מאתנו תהיה זאת גם המלחמה האחרונה.״
יונתן גפן
בזמן החשיפה לאירוע טראומטי המערכת הנפשית מוצפת בגירויים שאותם היא אינה יכולה להכיל ולעבד. הגירויים נותרים במערכת בצורתם הגולמית והלא מעובדת, ומידי פעם שבים וחודרים למרכז התודעה בצורתם המקורית. מכיוון שחודרניות טראומטית שכזאת, מכאיבה מאוד, הנפגע מנסה להימנע מכל דבר שעשוי להזכיר לו את האירוע.
העבודה ניצבת על קו התפר שבין החוויה לזיכרון, בין מוחשי למופשט, בין אסתטיקה מעובדת לגולמית, בין חלום לבין מציאות. נקודות מבט שונות על ״גוף״ בעל סיפור זהה מוצגות דרך הקשרים רומנטיים, ודרך נסיון ליצור פרספקטיבה דינמית שנעה בין החוץ לפנים, לעתים חודרת ולעתים נמנעת.
