שירי רוזנברג
איפה אני נמצאת
ואבי סאבי הוא יופיים של דברים לא מושלמים, ארעיים וחסרים. זהו יופיים של דברים לא מקובלים. מקומו בפנתאון היפני של ערכים אסתטיים, שווה פחות או יותר למקומם של האידיאלים היוונים של יופי ושלמות במערב.
אני, כאישה המצלמת נשים, מנסה לבחון מעט את מבטי; הבחירה בנשים מגוונות, ההופכות לפסל בתוך החלל איתו הן מקימות דיאלוג וכך יוצרת פרספקטיבה מגדרית על המרחב — מרחב שמכיל ונמצא בו־זמנית בין כמה תרבויות, לאומים, מיניות — מיקום זה מחייב אותנו להתהוות מתמדת. עמידתן, לבושן ומבטן הקפוא יוצרים את הדיסוננס שהבחנתי בקיומו בייצוג הנשים בפסלים העתיקים. אני בוחרת לעורר את הבחירה האסתטית ולהציבה במרכז באמצעות הנשים שלי.
חדרי המדרגות ומשטחי הקרמיקות משמשים עבורי רקעים אשר הושאלו ממקום אחר והתחברו למנטליות המקומית. המקומות פשוטים, לא יומרניים, מעלים שאלות של חיבור אסתטי וטקסטורות היוצרים יחד ביטוי לזמן שקפא ועדות לשימושו בעבר. זו ארכיטקטורה ישראלית מובהקת המזוהה עם שאיפה לתרבות גבוהה אך מתנגשת עם טיב החומר; קר, ספק אמיתי, ספק מזויף — השיש המקיים דיאלוג עם הפוליטיקה של המקום.
בנוסף, האובייקטים המצולמים הופכים גם הם לדמויות, אני בוחרת להסתכל עליהם כפורטרטורה של טבע דומם. אני מנתקת את הריאלי והמוחשי מסביבתו הרגילה ומייצרת בלבול בין הדומם לחי.